החלטה
1.בפני בקשת רשות להתגונן מפני תביעה כספית בסך 118,454 ₪, שהוגשה לפי סדר דין מקוצר על ידי התובע (המשיב), בנק אוצר החייל בע"מ, נגד הנתבעים (המבקשים), מר יוסי אלפסי ("אלפסי") והגב' נסי קדוש ("קדוש"), בגין ערבותם לחובות ה"ה רינה ושרון אזוגי (אגוזי) ("רינה", "שרון", וביחד: "הלווים").
2.על פי כתב התביעה, צברו הלווים חובות, ונתבעו על ידי המשיב. עם שרון הושג הסדר להפטרו כנגד תשלום סך 36,500 ₪, עוד בשנת 2005, ואילו נגד רינה ניתן פסק-דין, שהוגש לביצוע בהוצאה לפועל, ורשם ההוצאה לפועל אישר כי ננקטו נגדה כל ההליכים הסבירים. עוד נטען, כי אלפסי ערב להלוואה אחת וקדוש ערבה להלוואה אחרת, שניתנו בשנת 1996, ויתרת החוב בכל אחת מההלוואות היא כמחצית מסכום התביעה הכולל.
3.בבקשתם, שנתמכה בתצהירי שניהם, טוענים המבקשים כי החוב בהלוואות נפרע, נוכח נוסח ההסדר אליו הגיע המשיב עם שרון ("סילוק סופי ומוחלט של חוב הנתבע"), ואף אם לא תאמר כך, הרי ערבותם פקעה עקב הפטרו של שרון, נוכח הוראת סעיף 5(ג) לחוק הערבות, והשינוי לרעה בטיב ערבותם, בשים לב לכך שרק שרון מבין שני הלווים היה בעל יכולת פרעון, ובשים לב לכך שלא נתבקשה הסכמתם קודם להסדר שהושג עם שרון. לטענתם, סעיף 32 להסכם הערבות, המאפשר למשיב להתפשר עם הלווה העיקרי תוך הותרת הערבות בתוקף, הוא תניה מקפחת בחוזה אחיד. עוד הם טוענים נגד שיעור הריבית שהוחל על החוב.
4.בדיון שהתקיים בפני נחקרו המבקשים על תצהיריהם. אלפסי העיד, כי רינה היא קרובת משפחה שלו מצד אשתו, ואישר כי נודע לו ששרון עזב את הארץ, אם כי לא ידע לאשר כי העזיבה היתה עוד בשנת 2003. קדוש העידה, כי היא אחותה של רינה, ואף היא לא ידעה לספר מתי עזב שרון את הארץ.
5.הצדדים סיכמו טענותיהם. המבקשים חזרו על שכבר נאמר (ואעיר, כי אין מקום להתנגדות המשיב ל"הרחבת חזית" כביכול, שכן עיקר הדברים הנוגעים לאשר היו אומרים אילו נכחו בדיון בו הושג ההסדר עם שרון אכן נזכר בבקשתם, גם אם לא במלים אלה ממש.
6.המשיב טען, כי מדובר היה בהסדר סביר מבחינה מסחרית, לאור העובדה ששרון כבר היה בחו"ל, וכי ההסדר היטיב עם המבקשים, בכך שמרבית החוב שהיה אז סולקה; לפיכך, אין מדובר בתניה מקפחת. עוד טען, כי אין היגיון בטענה שעצם ההסדר הביא לאיפוס החוב, וכי במצב החוקי שהיה קיים בשנת 1996 (לפני תיקון תשנ"ח לחוק הערבות), מותר היה להתנות על הוראות חוק הערבות, ועל כן אין פגם בהוראות סעיף 32 להסכם הערבות (וסעיפים נוספים). באשר ליידוע המבקשים, הרי שלכתב התביעה צורף מכתב שנשלח לכאורה למבקשים, בהתאם להוראות חוק הערבות, המיידע אותם אודות הגשת התביעה נגד הלווים, ואם בחרו שלא להצטרף להליך – אין להם להלין אלא על עצמם על שלא נתאפשר להם להביע עמדתם באשר להסדר עם שרון. באשר לטענת הריבית טוען המשיב, כי מדובר בטענת קיזוז שלא פורטה, ובכל מקרה היה על המבקשים להגיש חוות-דעת מומחה באשר לנפקות הטענה מבחינה כלכלית.
7.לטעמי, דין הבקשה להתקבל. בית המשפט העליון, בע"א 465/89 בן צבי נ. בנק המזרחי, פ"ד מ"ה (1) 66, מפי כב' השופט (כתוארו אז) דב לוין, סיכם היטב את ההלכה הבסיסית הנוגעת לבקשות רשות להתגונן, והדברים נותרו באיתנותם עד היום (שם, בעמ' 69):
"לא במהרה ייעשה שימוש ותוכרע תובענה בסדר דין מקוצר על-פי כתב התביעה ונספחיה בלי לתת לנתבע רשות להתגונן, זאת משום ש'סדר הדין המקוצר משמש את המטרה למנוע דיון בתובענה רק אם ברור הדבר ונעלה מספק, שאין לנתבע כל סיכוי להצליח בהגנתו...' ... ולעניין זה, 'אין לקבוע שהענין הוא כך אלא אם תצהיר הנתבע לא גילה "הגנה לכאורה"'... מכיוון שכך: 'די לו (לנתבע - ד' ל') להראות כי הגנה אפשרית בפיו, ולו רק בדוחק ובית המשפט חייב ליתן רשות להתגונן, שאם לא יעשה כן, יכריע למעשה כבר בתובענה גופה והנתבע יצא מקופח'..."
8.אמת, כי טענת המבקשים הנשענת על לשון ההסדר אינה מתיישבת על השכל הישר, שהרי אם ניתן לקבלה – גם רינה היתה מופטרת, על פי אותו טיעון, ואין הטוען כך. עם זאת, טענתם כי בהפטרת שרון נפגעה ערבותם עד שיכולים הם לבטלה היא טענה הראויה בירור, ולו בשל הטענה הנלווית לה, כי הסעיפים המאפשרים למשיב התנהלות זו הם תניות מקפחות בחוזה אחיד.
9.בהקשר זה אדגיש, כי טענת המשיב להיות ההסדר עם שרון סביר עסקית (ולכן אינו בגדר תניה מקפחת) לא תוכל להתקבל בשלב דיוני זה, משני טעמים: ראשית, היא נסמכת על עובדות שאינן בפני בשלב זה, בו טרם נשמעה גרסת המשיב; ושנית, השאלה אם ההסדר סביר או לא עשויה להשפיע על הקביעה אם אכן מדובר בשינוי לרעה של הערבות, אולם אין היא יכולה להשפיע על השאלה אם הוראות ההסכם הן מקפחות, שכן שאלת הקיפוח נגזרת מעצם הזכות שניתנה למשיב להגיע להסדר שכזה, אם במקרה בו אין הוא סביר עסקית, והיא אינה נבחנת על פי טיב ההסדר שהושג בפועל.
שאלת הקיפוח, איפוא, טעונה בירור, החורג בהיקפו משלב בקשת הרשות להתגונן; כך גם עצם ההסדר, טיבו, נפקותו, ושאלת מתן ההזדמנות הנאותה למבקשים להתנגד לו "בזמן אמת".
10.גם בשאלת הריבית אני סבור שיש לתת למבקשים רשות להתגונן, הגם שברמה העקרונית צודק המשיב, כי על המבקשים היה לתמוך טענותיהם בתחשיב מסודר ובחוות-דעת מומחה. שעה שהם תוקפים את עצם הריבית הנטענת, נדמה שדי בטענתם כי מדובר בריבית שאינה מותרת בדין, כדי להחזיר למשיב את הנטל לבסס את סכום התביעה, בגדרו של שלב הבאת הראיות ובירור ההליך העיקרי.
11.אשר על כן, למעט בטענתם הראשונה הנוגעת לחובת המשיב, כביכול, לאפס את חוב הלווים בעקבות ההסדר עם שרון, אני מקבל את בקשת הרשות להתגונן, באופן שהבקשה והתצהיר גם יחד ישמשו כתב הגנה. הוצאות ההליך, בסך 1,800 ₪, ישולמו על פי תוצאות ההליך העיקרי. לאור סכום התביעה, יידון התיק בסדר דין רגיל.
12.בשולי הדברים, ועל פי הוראות סעיף 20 לחוק החוזים האחידים, התשמ"ג-1982, ותקנה 1א לתקנות החוזים האחידים, התשמ"ג-1983, אני מורה למזכירות להמציא העתק מהתביעה ובקשת הרשות להתגונן, על נספחיהם, ליועץ המשפטי לממשלה.
ניתנה היום, ח' אייר תשע"ב, 30 אפריל 2012, בהעדר הצדדים.